על יחסי עבודה של עובד בניין ומעסיקותיו חברות העוסקות בבנייה חל צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי בענף הבניין ומכוחו יישמרו שכרו וזכויותיו של העובד. הפרת זכויותיו אלו יכול שתהווה עילה ל"הרמת מסך" בין החברות המעסיקות לבין אורגניהן.

  התובע, עובד בניין, תבע את מעסיקותיו מן העבר , חברות בניה וכן אורגנים שלהן, לזכויות מתקופת עבודתו בחברות וסיום העסקתו – פיצויי פיטורין, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, קרן השתלמות, דמי חגים, גמול שעות נוספות, פיצויים ופיצויי הלנת שכר.

העובד בקש מבית הדין לעבודה להחיל בעניינו את צו ההרחבה בענף הבניין מכוחו ייפסקו לו זכויותיו הנטענות.

העובד עבד בחברות הנתבעות בעבודות שיש במשרה מלאה ששה ימים בשבוע.

פסיקת בתי המשפט קובעת בהקשר זה, כי שאלת תחולתו של צו הרחבה, וכן סיווג העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו על פי חוק ההסכמים הקיבוציים, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עיסוקו של המעסיק. המבחן המכריע לצורך חלות צו ההרחבה הוא מהו עיקר עיסוקו של המעסיק, ולא עיסוקו של העובד. נטל ההוכחה לעניין תחולתו של צו ההרחבה חל על התובע הטוען לכך^.

בעת תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעות, עמד בתוקפו צו ההרחבה להסכם הקיבוצי בענף הבניה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים, משנת 2012, אשר היווה תוספת לצו ההרחבה בענף הבניה משנת 2010. צו הרחבה נוסף הינו משנת 2015, והינו בתוקף החל מיום 29.6.2015, במסגרתו גם בוטלו צווי ההרחבה הקודמים..

הנתבעות עסקו ועוסקות למעשה בעבודות בתחומי הבניין. לפיכך, ההסכם הקיבוצי בענף הבניין וצווי ההרחבה אכן חלים על העסקתו של התובע אצל הנתבעות.

לא נחתם כל חוזה עבודה בין התובע לבין מי מהנתבעים, והתובע אף לא קיבל הודעה על תנאי שכרו מטעם מי מהנתבעים, כנדרש לפי הוראות הדין. פסיקת בית הדין הארצי לעבודה קובעת כי נטל ההוכחה באשר לסוגית גובה שכרו של התובע רובץ על המעסיק.

התובע טען כי תלושי השכר אותם קבל היו פיקטיביים. תלושי שכר מהווים ראיה לאמיתות תוכנם ונטל הראיה לסתור אותם מוטל על התובע הטוען לפיקטיביות. התובע אישר שאינו יודע קרוא וכתוב ולא ידע להצביע על מהות הפיקטיביות של תלושי השכר. אולם, בית המשפט קבל את עדותו כאמינה, להבדיל מעדויות מטעם הנתבעות בסגנון "לא זוכר". בתלושים הופיעו כימי עבודה גם ימי חגים מוסלמיים ויהודיים בהם לא מתבצעות עבודות, דבר המעיד על אי אמינות התלושים.

גם דו"חות נוכחות לא התקבלו כאמינים, ללא חתימת העובד, ללא שעות עבודה מדויקות וללא הבאתם לעדות של עורכי הדו"חות. דו"חות אלו המהווים בסיס לחישוב שכרו של העובד, לא ניתן היה להיעזר בהם בביאור הסוגיה.

בית הדין מצא אי התאמה בין "שכר לתשלום" נטו שצוין בתלושי שכרו של העובד לבין השכר שהועבר לו בפועל או נרשם בהמחאות שניתנו לו – חוסר התאמה מוחלט.

גם טענות הנתבעות לשכר במזומן ששולם לעובד נדחו מחמת היעדר ראיות לכך.

נוכח האמור לעיל הסיק בית הדין כי תלושי השכר אינם משקפים את שכרו של התובע כפי

שהתקבל אצלו בפועל וכי תלושי השכר הינם פיקטיביים. כפי העולה מראיות נוספות, כי הנתבעים גם לא שילמו לתובע את זכויותיו הסוציאליות שאותן הן היו צריכים לשלם לו על פי דין, הפרשות פנסיוניות כלל לא בוצעו לתובע על ידי מי מטעם הנתבעים, וזאת לגבי כלל תקופת העסקתו.

בית הדין קבל את התחשיב של העובד לעניין שכרו. כמו כן פסק לטובתו לעניין זכויותיו האחרות כעובד.

בית הדין פסק כי התובע אכן הוכיח נסיבות המצדיקות הרמת מסך כנגד הנתבעים האישיים – בעלי הנתבעות ומנהליהן. בית הדין אימץ את נימוקי התובע להרמת מסך – עירוב נכסים בין החברות ובמיוחד בנסיבות של חברות "משפחתיות", הנפקת תלושי שכר פיקטיביים ודו"חות נוכחות שאינם אמת, תשלום חלק מהזכויות במזומן וללא כל תיעוד ורישום, העסקה בניגוד להוראות הדין ותוך כדי הפרת חוקי המגן ואי תשלום זכויות, העברת התובע מחברה לחברה ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

 סעש (נצ') 1095-10-15