וועדה מקומית לתכנון ולבניה אינה מוסמכת לגבות היטל השבחה בגין מתן היתר לשימוש חורג מהיתר בניה, להבדיל ממתן היתר לשימוש חורג מתכנית.

האם מתן היתר לשימוש חורג מהיתר מהווה "אירוע מס" המקים חבות בהיטל השבחה בהתאם לסעיף 1(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965?

וועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה מחוז ת"א קבלה את העררים של הנישומים על חיובי הוועדה המקומית ובית המשפט העליון אישר בפסק דינו את החלטת וועדת הערר.

בית המשפט העליון פסק כי מתן היתר לשימוש חורג מהיתר, כאשר השימוש אינו חורג מהתוכנית הקיימת. היא פעולה מתחום הרישוי בלבד, אשר אינה משנה את המצב התכנוני של המקרקעין.

כיוון שכך, אין לראות במתן היתר לשימוש חורג מהיתר פעולה המצדיקה חיוב בהיטל השבחה.

ראוי להביא כלשונן את קביעותיו של כב' השופט העליון שטיין, המינוי העכשווי השמרני, אשר בקביעותיו נותן "פוש" מבורך נוסף לחיסולו של האקטיביזם השיפוטי:

"פרשנות חוק אשר נצמדת ככל שניתן ללשונו עדיפה בעיניי על פרשנות תכליתית רחבה מכמה בחינות, שלא כאן המקום לפרטן. אציין בקצרה, כי יתרונותיה של פרשנות טקסטואלית – אשר תרה אחר משמעות ההוראה החקוקה כעניין של עובדה אמפירית – כוללים את קיומו של רצון המחוקק, הקפדה על ההפרדה בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת, הגברת הוודאות במערכת המשפט, וכן כיבוד זכויות והגנה על אינטרס ההסתמכות של האזרחים…פרשנות כאמור צריך שתתבסס, בראש ובראשונה, על לשון החוק, ורק כאשר זו איננה ברורה ראוי שהפרשן יביא בחשבון את תכלית החוק וההיסטוריה החקיקתית".

ברמ 2283/18