בית המשפט המחוזי דן בהליך שהינו שלב מקדמי של דיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

המבקש התובע, רוכש דירה מהמשיבה הנתבעת, חברה יזמית בבניה, בקש להכיר בתביעתו כתביעה ייצוגית מחמת העילות המפורטות על ידו:

העילה הנטענת הראשונה, היא ביחס להוצאות משפטיות אשר לפי הטענה המשיבה גבתה שלא כדין מרוכשי הדירות. נטען כי לפי סעיף 6ג לחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973  והתקנות שהותקנו מכוחו, חברות הבניה מוגבלות בגביית "הוצאות משפטיות" כהגדרתן בחוק המכר דירות מרוכשי דירות וזאת עד לסך של 0.5% ממחיר הדירה, או עד 5,000 ש"ח לפי הנמוך, בתוספת מע"מ.  חרף הגבלה מפורשת זו המשיבה בחרה לעשות דין לעצמה ולגבות מהמבקש ומיתר רוכשי הדירות עבור ה"הוצאות משפטיות" סכום הגבוה פי 6 מהמותר -28,818 ₪, תוך שנקבע בהסכם המכר כי סכום זה "לא יוחזר לקונה בשום דרך או צורה גם אם יבוטל הסכם המכר כדין ע"י הקונה ו/או המוכרת". סעיף זה אינו חוקי ובטל.

לגבי עילה זו קבע בית המשפט כי קיימות עובדות ושאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה ואפשרות סבירה כי זו תוכרע לטובת הקבוצה. זאת, הן בכל הנוגע לגובה ההוצאות המשפטיות שנגבו מחברי הקבוצה רוכשי הדירות מחמת הפרת החובה להצגה בהסכם המכר את המחיר הכולל בהסכם המכר כקבוע בסעיף 6ג לחוק המכר דירות והתקנות שהותקנו מכוחו.

העילה הנטענת השניה, הינה גבייה על ידי המשיבה מרוכשי הדירות סכומים בגין תשריטים, זאת בנוסף לשכר הטרחה הנזכר לעיל. הטענה היא שסכום התשריטים אמור להיות כלול בסכום הנקוב לצורך שכר טרחת עורך דין ובכל מקרה על המשיבה לשאת בהוצאה זו.

לגבי עילה זו קבע בית המשפט כי קיימות עובדות ושאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה ואפשרות סבירה כי זו תוכרע לטובת הקבוצה. זאת, עקב הפרת החובה להצגת המחיר הכולל בהסכם המכר. 

העילה הנטענת השלישית, עניינה בגבייתה של המשיבה מרוכשי הדירות תשלום עבור חיבור למוני מים וחשמל, סכום קבוע לכל הרוכשים על פי הסכם המכר. כל זאת שמובן מאליו כי חיבור מים וחשמל לדירה הוא חלק הכרחי ואינטגרלי מהדירה הנמכרת, ושעה שהסכומים שגבתה המשיבה הם גבוהים לאין ערוך מהמחיר שחברות המים והחשמל גובות עבור חיבור למונים, ושעה שבהסכם המכר שנוסח על ידי המשיבה לא נקבע סכום עבור החיבור למונים, אלא שנכתב כי הרוכש יופנה לחברות המים והחשמל וישלם להם ישירות עבור החיבור. 

עוד נטען כי התשלומים בגין החיובים הנוספים לא שולמו לנותני השירות, אלא ישירות למשיבה, כאשר הלכה למעשה רוב התשלום אינו לנותני השירות אלא למשיבה עצמה. 

כן נטען כי הסכום שנגבה מהמבקש ומיתר חברי הקבוצה בגין החיובים הנוספים לא דווח למיסוי מקרקעין כחלק מהתמורה, אלא שהסכום שדווח למיסוי מקרקעין ולמשרד השיכון הוא סכום התמורה שנקבע בנספח התשלומים להסכם המכר. 

לגבי עילה זו קבע בית המשפט שאין עובדות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, לכן אין מקומה בתביעה הייצוגית. 

בנוסף לסכום התביעה האישי, סכום התביעה הקבוצתי הכולל ביחס אליו התבקש סעד של השבה ו/או פיצוי עבור חברי הקבוצה, הוערך על בסיס של  כ-500 יחידות דיור ששווקו בפרויקט עד מועד הגשת התביעה בחישוב "החיובים הנוספים" שנגבו בתוספת פיצוי בגין עוגמת נפש ועלויות מיותרות נוספות כגון הגדלת הלוואת המשכנתא בשל החיובים הנוספים. 

הגדרת הקבוצה בשמה התבקש לנהל את התובענה הייצוגית היא "כל רוכשי הדירות ב-7 השנים האחרונות ואילך, אשר נדרשו ו/או יידרשו לשלם למשיבה את סכום "החיובים הנוספים" בגין "הוצאות משפטיות" ובגין הכנת התשריטים לצורך הרישום וכן בגין החיבורים למים וחשמל".

בית המשפט מצא כי יש מקום לקבל את בקשת האישור בחלקה ולאשר את ניהול התובענה כייצוגית לגבי העילות הראשונה והשניה ולא זו השלישית.

יצוין שבית המשפט דן בסוגיות משפטיות נוספות אשר אינן כלולות בסקירה זו.

ת"צ (תל אביב-יפו) 15519-09-20