חברה קבלנית הגישה לוועדה המקומית בקשה מכוח תמ"א 38 למתן היתר להריסת בניין מגורים קיים בן שתי קומות שבו שתי יחידות דיור, (להלן: הבניין), ולהקמת בניין חדש בן 9 קומות מעל לקומת הקרקע אשר יכלול 19 יחידות דיור (להלן: בקשת ההיתר). לבקשה צורפו מסמכים המעידים כי הבניין דורש חיזוק מפני רעידות אדמה בהתאם לתקן 413.

לבקשת ההיתר התנגדו בעלי זכויות בגן ילדים במבנה הצמוד לבניין, בטענה כי הבנייה המוצעת תגרום להם פגיעה קשה ומהותית.

הוועדה המקומית דנה בבקשת ההיתר והחליטה לאשרה. המתנגדים הגישו ערר לוועדת הערר לתכנון ולבניה וזו בטלה את החלטת הוועדה המקומית.

ערר מנהלי שהגישה החברה לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים לא צלח וגם בית המשפט העליון הותיר על כנה את ההחלטה לבטל את היתר הבניה.

בית המשפט העליון קבע כי תקן ישראלי 413 שכותרתו "תקן עמידות מבנים ברעידת אדמה" קובע הוראות לפיהן יש לבנות מבנים בישראל כדי להקנות להם עמידות נאותה בפני רעידות אדמה. מבנים העונים על ההגדרה של "מבנה נמוך" פטורים מתחולת התקן, ומשכך תמ"א 38 אינה חלה עליהם והם אינם זכאים לתמריצים הקבועים בה.

הגדרת מבנה נמוך השתנתה במהלך השנים. הבקשה להיתר בניה היתה תלויה ועומדת בתוך תקופת המעבר של שינוי כזה, לכן בית המשפט התלבט קשות לעניין פסק דינו.

החלטת בית המשפט  היתה שהמועד הקובע לקביעת תחולת תקן 413 הוא מועד החלטת הוועדה המקומית ולא מועד הגשת הבקשה להיתר, זאת, לאחר התלבטות מול האפשרות האחרת, לפיה המועד הקובע צריך להיות מועד הגשת הבקשה להיתר בניה שבכך  מקודמת וודאות משפטית, ונמנע מצב של הבחנה שרירותית בין בקשות היתר על בסיס סדרי עבודתן ועדיפויותיהן של הוועדות המקומיות.

בכך אמץ בית המשפט העליון את גישת וועדת הערר לפיה בראייה רחבה וארוכת טווח. לפיה, לנוכח מספר יחידות הדיור הקטן בבניין (שתי דירות) , האינטרס הציבורי בחיזוקו מפני רעידות אדמה מצומצם עד שאין עוד הצדקה תכנונית לעשות שימוש במשאבים המוגבלים אותם ניתן להקנות באזור מסוים מכוח תמ"א 38 לטובת חיזוקו. יש לשמר משאבים אלה לטובת מבנים אחרים באזור בהם יחידות דיור רבות יותר, שהאינטרס הציבורי בחיזוקם גדול יותר.

עעמ 116/22