סמכות השיפוט המקבילה של בתי המשפט המחוזיים-מנהליים למול בית המשפט העליון בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק (להלן- "בג"צ") גורמת לעיתים  להתנגשות בין הדין הרצוי לדין המצוי ולפי ניסיון ודעת הכותב גם לפגיעה במהות ובאיכות השירות לציבור הנזקק לו. 

חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000 כונן את בתי המשפט המנהליים. אגב כך נולדה הציפיה כי תשונה החקיקה באופן שתעביר בהדרגה את סמכויות בג"צ בכלל תחומי המשפט המנהלי אל בתי המשפט המנהליים (המכונים "בג"צ קטן") ועיקר עיסוקו של בית המשפט העליון יהיה בשבתו כבית משפט עליון לערעורים.  

יתרונות רבים לכך מלבד התפנותו של בית המשפט העליון להכריע בערעורים העומדים בפניו וממתינים לעיתים תקופה ארוכה מאד. את האזרחים משרתים בתי משפט מנהליים כפי מספר מחוזות השיפוט, בכך קיימת נגישות יתר ל"בג"צ הקטן"  במקום לבג"צ העליון האחד. ניתן יהיה לקיים הליכים של שמיעת ראיות ותהא זכות ערעור לבית המשפט העליון. אלו המשפט והצדק במיטבם!

החיכוך בין הדין הרצוי לזה המצוי עלה לאחרונה בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים- עע"מ 2861/23. 

על שולחנות הדיונים בערכאות השונות, התכנוניות והמשפטיות,  עמדה תכנית מתאר מקומית. התכנית אושרה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, עברה לוועדה המחוזית שלא אישרה את התכנית. על החלטת הוועדה המחוזית הוגש ערר לשרת הפנים שדחתה את הערר. 

למי ניתנה הסמכות העניינית לדון בביטול החלטות הוועדה המחוזית והשרה? בית המשפט (המחוזי) לעניינים מנהליים החליט כי החלטת יו"ר הוועדה המחוזית נבלעת בהחלטת השרה שהיא המשיבה בעתירה. סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בהחלטות שרי הפנים והאוצר בענייני תכנון ובניה מוחרגת בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים (הנ"ל) ובפרט 10 סיפא לתוספת לחוק, לכן הסמכות לדון בעתירה מסורה לבית המשפט (הדן בעתירה דנן) בשבתו כבג"צ.

כב' השופט י. עמית שכתב את הכרעת הדין, שדחתה את הערעור, הדגיש את ההבחנה בין הדין הרצוי לדין המצוי ואת המגמה להרחיב באופן הדרגתי את הסמכויות של בתי המשפט לעניינים מנהליים- "יתכן כי מבחינת הדין הרצוי, קיום ביקורת שיפוטית על החלטה בעניינה של תכנית מתאר מקומית על השפעותיה המקומיות, הולם יותר את סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. זאת, בפרט כשנפסק כי הסמכות להתקין תכנית מתאר נתונה בידי ועדות התכנון וסמכות השר היא סמכות ביקורת ופיקוח בלבד".  

הדין המצוי בעניין דנן, דהיינו החקיקה הקיימת אכן מחייב. כב' השופט עמית משקף בהכרעת הדין את התיסכול של המערערים נוכח המצב לפיו לא קיימת הרמוניה חקיקתית. בעוד שהשגה על החלטת שר בעניינה של תכנית מקומית תתברר בפני בג"צ, החלטות של מוסדות תכנון בעררים העוסקים במרחב התכנון המקומי נדונים בפני בית המשפט (המחוזי) לעניינים מקומיים. יתכנו מצבים שבהם אותה תכנית מקומית צפויה להידון בערכאות שונות !  מטריד ומיותר !

החוק מחייב ועל המחוקק להפשיל שרוולים ולעשות את השינויים המתחייבים!

**האמור לעיל הינו סקירה תמציתית לנשוא לעיל ואינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או המלצה לפעולה ו/או פרשנות כזאת או אחרת, ואין להסתמך על האמור, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ולהתייעץ עם עו"ד מומחה ש"ידע לתפור את החליפה" ודרך הפעולה הנכונים ללקוח. שימוש ו/או הסתמכות על האמור לעיל הינו על אחריות הקורא בלבד ולכותב ו/או מי מטעמו לא תהיה שום אחריות בגין זאת.